1. בתיק זה הגישה המשיבה (להלן:
"התובעת") תביעה על סך 253,578 ש"ח בסדר דין מקוצר בגין הפרת הסכם שכירות שנכרת בין התובעת לבין המבקשת 1 (להלן:
"החברה"). לטענת התובעת החברה לא עמדה בתשלומים שנקבעו לה על פי ההסכם וכן כי ביטלה, שלא כדין, שטרות שמסרה על פי ההסכם. המבקשים 2-4 הם בעלי מניות ומנהלי החברה וערבים באופן אישי ובלתי חוזר לכל ההתחייבויות של החברה על פי הסכם השכירות. המבקשת 5 היא אשתו של המבקש 3 ואחותו של המבקש 2 (להלן:
"שלמה") והיא חתומה יחד עם שלמה כערבה על שטרות שערכה החברה ונמסרו לידי התובעת במסגרת ההסכם נשוא התביעה ואשר בוטלו על ידי החברה, לטענת התובעת באופן חד צדדי ובניגוד לדין.
2. על פי כתב התביעה ביום 11.9.2008 נחתם בין הצדדים הסכם שכירות (להלן:
"ההסכם") להשכרת חנות בשטח של כ-426 מ"ר (ברוטו) במתחם גלילות למטרת ניהול חנות למכירת מוצרי תינוקות על ידי החברה. על פי ההסכם, תקופת השכירות החלה ביום 1.10.2008 והסתיימה ביום 31.3.2012. דמי השכירות החודשיים הם סך של 27,690 ש"ח בתוספת מע"מ והפרשי הצמדה למדד. עוד נקבע בהסכם כי החברה תישא בהוצאות אחזקה ותשלם לתובעת סך של 17,040 ש"ח לחודש צמוד למדד. סכום זה הינו מקדמה על חשבון דמי הניהול כפי שיהיו בפועל בהתאם לתביעת התובעת (להלן:
"דמי הניהול"). החברה חדלה לשלם את דמי השכירות ואת דמי הניהול עד לתום מועד ההסכם.
3. לטענת התובעת סך כל חובותיה של החברה נכון למועד הגשת התביעה הוא 118,547 ש"ח, ובנוסף החברה ביטלה באופן חד צדדי, ולטענת התובעת שלא כדין, את השטרות שנמסרו לתובעת במסגרת ההסכם והם הוחזרו לתובעת על ידי הבנק בלא שבוצע התשלום.
4. עוד טוענת התובעת, כי החברה נטשה את המושכר באופן חד צדדי, ועל מנת למנוע פינוי כל המטלטלין הפעילה התובעת זכות עכבון ובמסגרתו פנו הצדדים לבית המשפט.
5. המבקשים הגישו בקשת רשות להתגונן בה טענו, כי אי תשלום דמי הניהול בחודשים נובמבר - דצמבר 2011 על ידי המבקשת היה לאור הרטיבויות ו/או הנזילות שהיו במושכר בחורף האחרון ואשר לא טופלו על ידי התובעת. עוד טענו המבקשים כי ביום 11.1.2012 נהגה התובעת באלימות, ובניגוד להסכם, כאשר עובדיה הגיעו לחנות ומצאו שהמשיבה סגרה את החנות בכח עם מנעולים ושרשראות ברזל תוך הצבת מאבטחים שמנעו מהחברה את זכות השימוש בחנות, ותוך ניתוק זרם החשמל בחנות. לטענתם הם הציעו לתובעת לשלם את חוב העבר וחוב העתיד בפריסה רחבה יותר לאור ירידה דרסטית בהכנסות החברה בחנות שנובעת ממעשיה ו/או מחדליה של התובעת ובתנאי שהתובעת תאפשר לחברה להמשיך ולנהל את החנות במושכר עד סוף תקופת השכירות. לאחר שהתובעת סירבה להצעת החברה, והיא נהגה באופן חד צדדי בתפיסת החזקה בחנות, הרי שהמבקשים טוענים שהתובעת אינה זכאית לתשלום כלשהו בגין דמי שכירות ו/או דמי ניהול החל מיום 11.1.2012.
6. יש לציין כי המבקשים טענו טענת קיזוז לסכום של 2,036,230 ש"ח, משום שחניון ששימש לקוחות פוטנציאליים נהרס על ידי חברה שקשורה לתובעת, וכן הוסרו כל השלטים של החברה, אשר כיוונו את הלקוחות אל החנות. לאור כך נאלצה החברה, לטענתה, להציב שלטים בשווי של למעלה מ-20 אלף ש"ח, אשר בשלב מאוחר יותר הוסרו על ידי התובעת או מי מטעמה. לטענת החברה הדבר גרם נזק רב לחברה כאשר הכנסותיה ירדו, כך שהיא דורשת לקזז את הסכום הנ"ל בשל אובדן הכנסות אשר נבע לטענתה במישרין מהמעשים שביצעה התובעת. עוד היא טוענת כי למושכר היו בעיות קשות של רטיבות, ובעיות במערכת החשמל, אשר גרמו לחברה נזקים ישירים בסך כולל של 30,900 ש"ח. וכן פגיעות ישירות למוצרים ופגיעה במוניטין החברה בסכום של 30,900 ש"ח.
דיון והכרעה
7. הלכה פסוקה היא, כי בבוא בית המשפט להחליט בבקשה למתן רשות להתגונן, הוא אינו בודק את אמיתותן של העובדות הנטענות בתצהיר, אלא יוצא מההנחה, שהאמור בתצהיר אמת. כך ייטה להיעתר לבקשה בכל מקרה בו מגלה התצהיר הגנה אפשרית בפני התביעה, גם אם מדובר בהגנה דחוקה. הלכה ידועה זו ביסס בית המשפט העליון בפסיקות רבות כבע"א 3374/05
אליהו אוזן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (טרם פורסם) ובע"א 9654/02
חברת האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל פ"ד נט(3), 41. אולם כלל הוא, כי נתבע בסדר דין מקוצר המבקש רשות להתגונן חייב להידרש לפרטי טענות ההגנה שלו (ע"א 18/66
חפץ נ' אוצר הקבלנים בע"מ, פ"ד כ(3) 265). אין די בקיומה של מחלוקת עובדתית בין הצדדים, כדי להצדיק מתן רשות להתגונן. מטרתו של הליך סדר הדין המקוצר היא למנוע דיון בתובענה אם נהיר, כי אין לנתבע סיכוי להצליח בהגנתו והיא בבחינת "הגנת בדים" (ע"א 3374/05
אליהו אוזן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (טרם פורסם).
8. אין מחלוקת כי בין הצדדים נחתם הסכם שכירות וכן אין מחלוקת כי החברה חדלה לשלם את דמי השכירות ודמי הניהול במלואם החל מחודש אוגוסט 2010. התובעת טענה כי לעניין חוב החברה יש לחלק את תקופות החוב לשלוש. אציין כי המבקשים מתנגדים לחלוקה זו וטוענים לשתי תקופות בלבד, אולם אני מוצאת כי חלוקה זו מקדמת את הדיון ולכן אבחן על פיה את טענות הצדדים.
תקופת החוב הראשונה - התקופה מאוגוסט 2010 ועד 11.1.2012, חוב על סך 111,808 ש"ח.
9. בגין תקופה זו לא שולמו סכומים שונים המפורטים בהערת שוליים 1 לסיכומי התובעת ובסעיפים 10 עד 14 לתביעה. טענת החברה כנגד תשלום זה היא טענות קיזוז שונות בגין נזקים שלטענתה גרמה לה התובעת.
10. לעניין כל טענות הקיזוז טוענת התובעת טענה אחת, והיא כי על פי סעיף 19.6 להסכם בין הצדדים אין לחברה זכות קיזוז. וכך נכתב בהסכם:
"
מוסכם בזאת במפורש בין הצדדים כי השוכרת לא תהיה רשאית לקזז סכומי כסף כלשהם מתוך כל אחד ואחד מהתשלומים אשר הינה חייבת למשכירה על פי הסכם זה וזאת על אף האמור בכל דין. כמו כן מוסכם בזאת כי השוכרת לא תהיה רשאית לעכב תשלומים ו/או כספים אשר היא חייבת בתשלומם למשכירה על פי חוזה זה, ולא תהיה רשאית בכל מקרה להפעיל זכות עכבון כלשהי ביחס לתשלומים הנ"ל או ביחס למושכר."
11. החברה טוענת לעניין זה כי זכות הקיזוז היא זכות מהותית וקוגנטית, אשר אינה ניתנת לוויתור בהסכם בין הצדדים. משיבה לכך התובעת, כי זכות הקיזוז ניתנת להתנאה ומפנה לע"א 4752/92
מקט בע"מ נ' החברה לביטוח סיכוני סחר חוץ בע"מ, פ"ד נא (2) 214; בש"א (ת"א) 175606/07
שפיר מבנים תעשיות (2002) בע"מ נ' גיה בניה מבנים בע"מ וכן לת.א. 5608-03-10
ליברטי פרופרטיס בע"מ נ' קידי שיק רשת חנויות בגדים בע"מ- בפרוק (13.9.10). כנגד טענה זו טוענת החברה כי שני פסקי הדין הם של בית משפט השלום ופסק הדין של העליון אינו תומך בטענת המשיבה. עוד מפנים המבקשים למלומדים פרידמן וכהן בספרם
חוזים כרך א' (להלן: "
פרידמן") עמ' 31 וכן למאוטנר,
קיזוז, דיני חיובים - חלק כללי, פרידמן, עורך, הוצאת אבירם, 1994 בעמ' 481 (להלן: "
מאוטנר").
12. לעניין זה אפנה ראשית לספרו של המלומד שלום לרנר "
קיזוז חיובים" הוצאה לאור של לשכת עורכי הדין, 2009 בעמ' 83-84:
"
לעיתים צדדים מעוניינים שבמסגרת היחסים ביניהם לא יחול קיזוז או שתחולתו תהא מצומצמת. שלילה הסכמית של הקיזוז נועדה לחזק את תכנונם העסקי של הצדדים. גופים עסקיים העורכים תכנונים עסקיים וסומכים על סכום כסף, שעתיד להתקבל במועד מסוים, אינם מעוניינים שחישוביהם ישתבשו בגין טענת החייב שהנושה חייב לו סכום כלשהו והוא עורך קיזוז בין החיובים ההדדיים. התנאה, שלפיה לא יחול קיזוז במסגרת היחסים בין הצדדים, תקטין את אי הוודאות ותשפר את סיכויי הנושה לקבל במועד את המגיע לו.
נראה שהסכם לשלילת הקיזוז או לצמצומו, יהיה תקף. כשם שחופש החוזים מאפשר לצדדים להרחיב את הסדר הקיזוז הקבוע בחוק, כך יהיה תוקף להסדר השולל או המגביל את הקיזוז על פי דין. ראיית הקיזוז כאמצעי תשלום תומכת במסקנה זו. צדדים רשאים לקבוע כי חובו של אחד מהם לרעהו יפרע באמצעי תשלום מסוימים בלבד ולא באחרים. בהסכם נהוג להתיחס לדרך פרעונו של חוב מסוים. דרך משל, כאשר קונה רוכש דירה מחברה קבלנית, ולחברה המוכרת הסכם ליווי פיננסי עם הבנק, דורש הבנק מהחברה להתנות בהסכם עם רוכשי הדירות כי התשלומים השונים על חשבון הדירה ישולמו באמצעות הפקדה בחשבון בנק מסוים ולא בדרך אחרת. הסכם זה מהווה שלילה
מכללא של פירעון החוב באמצעות קיזוז."
המלומד לרנר מפנה לרע"א 3849/99
אלונים ייצור בלוקים בע"מ נ' טש"ת חברה קבלנית
לבניין בע"מ , פ"ד נו(1) 361 (2001).
13. מוסיף המלומד לרנר וקובע כי הסכם לשלילת קיזוז אף עשוי להיות מפורש או מכללא (שם, שם בסעיף 2.68). עוד הוא מציין כי יש לפרש סעיף כזה כחל רק כל עוד שני הצדדים סולבנטים. בנוסף הוא מציע כי שלילה סתמית תתפרש באופן מצמצם, אולם במקרה שבפני לא מדובר בשלילה סתמית, אלא בסעיף מפורט הדן הן בשלילת זכות הקיזוז והן בשלילת הזכות לעכב תשלומים ולכן יש מקום לכבד סעיף שעליו הסכימו הצדדים במפורש בהסכם ביניהם. בסעיף 2.69 מבצע המלומד לרנר הבחנה בין זכות קיזוז חוץ משפטית לבין כזו הנעשית בכתב הגנה. עם כל הכבוד, איני סבורה כי הבחנה זו נכונה, אלא במקרים בהם ממילא עומדת לנתבע הזכות להגיש תביעה שכנגד, שאז כפי שמציין לרנר אין בשלילת זכות הקיזוז כדי למנוע ממנו הגשת תביעה שכנגד (סעיף 2.70). במקרה שבפני מדובר בשלב הבר"ל, שבו לא עומדת למבקש
זכות להגיש תביעה שכנגד, אלא אם כן יעבור את מחסום הבר"ל ולכן ההסכמה בין הצדדים תקפה.